עשינו עסק בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים - אגף המכס

החלטה

העובדות והמחלוקת

1.התובעת היא חברה העוסקת ביבוא כלי עבודה שונים. התובעת הגישה כתב תביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר הסיווג הנכון של טובין שיובאו על ידה, וכן תביעה כספית להשבת התשלום הנובע מהצהרה זו.

2.הנתבעת הגישה כתב הגנה והעלתה בו בין היתר טענת התיישנות. לאחר קדם משפט ראשון הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. טענתה העיקרית של הנתבעת היא כי כתב התביעה הוגש באיחור, לאחר שחלפו למעלה מ-3 חודשים מיום תשלום המכס בגין הרשימונים נשוא התביעה, שנעשה תחת מחאה. לטענת הנתבעת, כיון שתשלמי המכס נעשו תחת מחאה, יחול במקרה זה סעיף 154 לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: הפקודה; פקודת המכס), ולא סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) התשכ"ח-1968 (להלן: חוק מיסים עקיפים).

3.על כך השיבה התובעת במספר טיעונים: ראשית, לטענתה על התביעה לא חלה התיישנות הקבועה בסעיף 154 לפקודת המכס שכן התביעה הוגשה מכח סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים, שבו התיישנות של 5 שנים, ושתי הוראות אלו קובעות אפיקים "שונים ומקבילים" להגשת תביעה. שנית טענה התובעת כי קבלת הבקשה לסילוק על הסף לא תביא לסיום המחלוקת בתיק, כיון שהדיון ימשיך להתנהל בקשר לשאלת הסיווג של רשימונים שונים שנכללו בתביעה. לחילופין טענה כי יש הצדקה להאריך את המועד להגשת כתב התביעה, כי בית המשפט מוסמך להאריך מועד זה, כי קיימת פרקטיקה נוהגת של הארכת מועדים, וכי הנתבעת היתה מודעת לכוונתה להגיש כתב תביעה. התובעת העלתה גם טענת קיזוז בהתייחס לסכום ששולמו על ידה אגב מחאה כנגד סכומים שיגיעו לנתבעת ממנה בגין ייבוא עתידי.

4.הנתבעת השיבה לתגובת התובעת. לטענתה המסלולים של תביעה על פי סעיף 154 לפקודת המכס ושל סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים אינם מסלולים מקבילים, וביצוע תשלום תחת מחאה שולל את האפשרות לבחור במסלול לפי חוק מיסים עקיפים. בנוגע לטענת הקיזוז נטען בתגובה לתגובה כי היא לא הועלתה בכתב התביעה וכי ההתיישנות על פי סעיף 154 היא התיישנות מהותית ולא תאפשר קיזוז בעתיד.

דיון והכרעה

5.כפי שעולה מהאמור לעיל, השאלה העיקרית השנויה במחלוקת היא האם מסלולי התביעה לפי סעיף 154 לפקודת המכס ולפי סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים הם מסלולים מקבילים שהתובע רשאי לבחור ביניהם, או שמא הם חלופיים ויש לבחור בכל מקרה את המסלול המתאים לו בלבד.

התייחסתי לשאלה שבמחלוקת, כיון שהנושא עולה כפלוגתא בין הצדדים בתיק זה. אולם למעשה אין כיום כלל מחלוקת בשאלה זו, שכן היא נדונה והוכרעה בפסקי דין אחדים של ובערעורים בבתי משפט מחוזיים, ואומצה גם על ידי בית המשפט העליון, אם גם לא במותב תלתא, כפי שאפרט להלן. התובעת העלתה טיעונים שונים המעידים על הקושי שבמצב הנוכחי. אולם כל אלו הועלו ונדונו בעבר, ואף באותם פסקי דין עצמם אליהם הפנו ב"כ התובעת, ונראה כי כאשר ההלכה היא ברורה ופסוקה, מוטב היה אילו הזכירה זאת התובעת בטיעוניה.

6.כך, בתיק רע"א 10316/06, גרנט מרכז האבטחה הישראלי למיגון חיצוני נ' מדינת ישראל, רשות המיסים אגף המכס, קבע כב' השופט א. רובינשטיין כי

"קבלת טענתה של המבקשת בדבר פרשנותה הראויה של הוראת סעיף 154 מרוקנת, למעשה, את הסעיף מתכנו. הוראות החוק פשוטות וברורות, אף אם תוצאתן המשתמעת אינה משביעת רצון, בגדרי האמור למעלה, ומכבידה על הגישה לערכאות... אך בסופו של יום דומה שאם נדרש תיקון לסעיף, נשוב ונאמר כי הוא עניין למחוקק לענות בו..." (סעיף ט (2) לפסק הדין).

בכך אימץ בית המשפט העליון את עמדת בית המשפט המחוזי שדן בערעור הראשון שהוגש באותו עניין, על פסק דין שניתן בנסיבות דומות מאד לאלה הנדונות כאן. בבית המשפט המחוזי נדחה הערעור שהוגש ונקבע כי

"אין לקבל טענתה של המערערת כי הוראת ס' 154 לפקודת המכס, והוראת ס' 6 לחוק מיסים עקיפים קובעות שני אפיקי תביעה נפרדים ומקבילים. טענה זו נדחתה ע"י בית המשפט העליון כבר בענין וינברג מן הטעם שזו אינה עולה בקנה אחד עם הוראותיו הברורות של ס' 154 לפקודת המכס. כך נקבע, כי קבלת טענה זו פירושה ביטול מוחלט של הוראת ס' 154 לפקודה אשר נותר על כנו גם לאחר חקיקת חוק מסים עקיפים, ואף שסעיפים 151 ו-155 לפקודה הסמוכים לו, בוטלו" (עא (י-ם) 9257/06, גרנט - מרכז האבטחה הישראלי למיגון חיצוני נ' מדינת ישראל-רשות המיסים -אגף המכס ומע"מ, סעיף 3 לפסק הדין).

7.גם פסקי דין אלה לא היו הראשונים להתוות את הדרך, והם צעדו בעקבות פסקי הדין שנינו בעניין ויינברג, בר"ע 204/82, ד"ר משה ויינברג, עו"ד, נ' גובה המכס, וע"א (ת"א) 85/81, ד"ר משה וינברג נ' גובה המכס.

8.מכל האמור לעיל עולה כי תובע אינו רשאי לבור לו את הדרך כרצונו, וכי ההבחנה בין הגשת תביעה באחד משני המסלולים השונים תלויה בנסיבות הענין, ובשאלה אם הועלתה טענת התשלום ביתר כבר במועד החיוב במס והמס שולם תחת מחאה. הנימוקים להבחנה זו פורטו ונדונו בהרחבה, וכך גם הקשיים העולים מההסדר שבחוק. אולם בתי המשפט השונים שדנו בעניין קבעו כי כל עוד לא שונה החוק, יוסיף המצב ויישאר כפי שהוא. בכך הוכרעה, למעשה, המחלוקת העיקרית בין הצדדים בתיק זה.

9.נושא נוסף שהועלה על ידי התובעת במשתמע הוא הארכת המועדים. השאלה אם בית המשפט מוסמך להאריך את המועד שנקבע בסעיף 154 לפקודה, או בנוסח אחר – האם מדובר בהתיישנות דיונית או בהתיישנות מהותית, אף היא נדונה בפסיקה. בתביעה שבפני לא ראיתי לנכון להאריך את המועד להגשת התביעה, בראש ובראשונה כיון שאין בפני בק/שה כזו. בקשה להארכת מועד, ודאי כאשר המועד נקבע בחיקוק, צריכה להיות ברורה, מפורשת ומנומקת. העלאת הנושא במסגרת תגובה לבקשה לסילוק על הסף, בדרך אגב וללא נימוקים ברורים, לא יכולה להיחשב כבקשה כזו. גם לגופו של עניין אין מקום להארכת המועד, שכן מדובר באיחור משמעותית, ולנוכח הפסיקה שלפיה עצם ההתכתבות בין הצדדים בנושא שבמחלוקת אינה מהווה כשלעצמה עילה להארכת המועד.

10.התובעת טענה כי יש לאפשר לה לקזז את הסכומים ששולמו על ידה אגב מחאה כנגד תשלומים שבהם תחוייב בעתיד. הנתבעת ציינה כי טענה זו לא הועלתה כלל בכתב התביעה. מכל מקום, קיזוז מטיבו אינו יכול להתבצע אלא כנגד חיוב מקביל. לא ניתן לקבוע זכות קיזוז הצופה פני עתיד. על כן השאלה אינה מתעוררת כלל במקרה זה ואינה מצריכה הכרעה עתה.

11.מהאמור עולה כי בכל הנוגע לרשימונים נשוא תביעה זו, עילת התביעה הקיימת היא תביעה לפי סעיף 154 לפקודת המכס, ותביעה זו התיישנה.

על כן אני דוחה את התביעה על הסף. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 6,000 ₪.

ניתנה היום, ח' טבת תשע"א, 15 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.